החלטה בתיק רע"א 4428/10

         לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' שילה, השופטת א' שטמר והשופט א' מקובר) בע"ו 5237-10-08 שניתן ביום 27.10.2009.

רקע עובדתי

1.             המבקש התגייס לשירות בצה"ל בחודש נובמבר 1981 ושוחרר עקב אי התאמה בחודש מרס 1985. בחודש דצמבר 1989 הגיש המבקש תביעה לקצבת נכות כללית למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בגין מחלת נפש שבה לקה. המל"ל הכיר תחילה בדרגת אי כושר יציבה בשיעור של 70% בתוקף רטרואקטיבי מיום 1.4.1989, ובשיעור של 75% בתוקף מיום 9.2.1990, והחל לשלם למבקש גמלת נכות חודשית החל מיום 21.2.1989. יצויין, כי דרגות הנכות ואי הכושר אושרו בוועדה רפואית של המל"ל ביום 25.8.1992. ביום 29.3.1990 מינה בית המשפט המחוזי את אביו של המבקש כאפוטרופוס עליו. הבקשה למינוי האפוטרופוס נתמכה במכתבם של הרופאים המטפלים בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה" שהמליצו על מתן הצו, וכן במכתבה של עובדת סוציאלית שסברה שיש למנות את אביו של המבקש כאפוטרופוס עליו, בשל הצורך בשליטה על התגמולים שקיבל המבקש מהמל"ל, לאחר שהתברר כי בזבז אותם. אביו של המבקש שמונה כאפוטרופוס המשיך לגבות את תגמולי המל"ל עבורו, והוא עושה כן עד היום. כמו כן, בשנת 2004 פנה האפוטרופוס בשם המבקש למל"ל, לשם העלאת שיעור אחוזי הנכות שנקבעו לו.

הליכים קודמים

2.             ביום 18.6.2006 הגיש האפוטרופוס בשם המבקש תביעה לקצין התגמולים (להלן: המשיב) להכרה בזכותו על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), בטענה שנכותו של המבקש נגרמה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. בהחלטה שניתנה ביום 30.10.2006 דחה המשיב את התביעה בהסתמך על הוראת סעיף 36א לחוק הנכים, מהטעם שהמבקש בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל). המבקש ערער על החלטה זו לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים.

3.             בהחלטה שניתנה בע"נ 321/06 ביום 11.9.2008 דחתה הוועדה את הערעור בקובעה כי הוראת סעיף 36א לחוק הנכים, כפי שפורשה על ידי בית משפט זה, מונעת מהמבקש לחזור בו מן הבחירה שעשה בעת שהגיש את התביעה למל"ל, כאשר הוסיף והמשיך לקבל את תגמולי המל"ל. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.             בפסק הדין בע"ו 5237-10-08 שניתן ביום 27.10.2009 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש. בפסק הדין נקבע כי ההלכות המחייבות במקרה דנן נקבעו בע"א 3449/90 קצין התגמולים נ' איבגאנה, פ"ד מז(2) 84 (להלן: עניין איבגאנה), לפיה גביית תגמולי המל"ל כמוה כ"בחירה" לפי סעיף 36א לחוק הנכים, וכן ברע"א 3323/98 זקן נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(5) 577 (להלן: עניין זקן), שבה נקבע כי פעולת האפוטרופוס מחייבת את החסוי וכי אם האפוטרופוס המשיך לגבות עבורו תגמולים הרי שיש לראות בפעולתו כ"בחירה" לפי חוק הנכים. בית המשפט המחוזי קבע כי מקל וחומר חלות ההלכות לעיל בעניינו של המבקש, מקום שאביו מונה כאפוטרופוס כשלושה חודשים לאחר שהמבקש הגיש את התביעה למל"ל, והמשיך לגבות את התגמולים במשך שנים רבות. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין שהוועדה גם התייחסה לכך שלא חל על המקרה חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 24), התשס"ח-2007 (להלן: התיקון) [ראו: ס"ח 2122 י"ח בטבת התשס"ח 27.12.2007], במסגרתו הוארכה התקופה לבחירה בזכויות למשך שלוש שנים מיום הגשת התביעה הראשונה, במקום חצי שנה מיום קביעת דרגת נכות יציבה. בנוסף, נקבע כי החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת היטב, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה התומכים במסקנה המשפטית אליה הגיעה הוועדה וכי אין בהחלטתה משום טעות שבחוק. נוכח כל האמור לעיל נדחה ערעור המבקש.

           מכאן הבקשה שלפניי.

טיעוני הבקשה

5.             לטענת המבקש, כפי שהובהר בעניין זקן, ההלכה שנקבעה בעניין איבגאנה חלה בעניינו של נכה הלוקה בנפשו, ובלבד שלא נשללה כשרותו המשפטית או נפגמה גמירת דעתו עת בוצעה הבחירה בין הזכויות לפי חוק הנכים לבין הזכויות לפי חוק המל"ל. לעניין זה טוען המבקש כי המל"ל קבע כי הוא זכאי לקצבת נכות החל מיום 21.2.1989 ורק ביום 7.6.1989 מונה לו אפוטרופוס, אשר במשך זמן רב כלל לא ידע על פנייתו למל"ל. לטענתו, המסמכים הרפואיים וחוות דעת פסיכיאטרית שערך ד"ר פ' וייל בעניינו מצביעים על כך שבתקופה הרלוונטית ל"בחירה" הוא סבל מהעדר מוחלט של הבנה ושל כושר שיפוט. לטענתו, בחוות הדעת, שלא צורפה במלואה לבקשה, נקבע כי: "אין ספק שביום הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי הליקויים הפוסט פסיכוטיים התמידיים העמוקים שכוללים הפרעות בשיפוט היו כבר קיימים...ניתן לומר בודאות שהוא בחר בזכויותיו מטעם המוסד לביטוח לאומי במקום זכויות על דין השיקום על רקע אי כשירותו להחליט או לבצע פעילות משפטית". זאת ועוד, טוען המבקש כי גם המשיב לא חלק על כך שהוא היה בלתי כשיר מבחינה נפשית בעת ה"בחירה". נוכח האמור לעיל טוען המבקש כי לא ניתן לקבוע שבחר בזכויות מטעם המל"ל, שעה שכלל לא היה כשיר לכך מבחינה נפשית ולא היה מודע לכך שקיימות בעניינו שתי חלופות.

6.             כמו כן, לעניין ה"בחירה" מפנה המבקש לע"א (מחוזי ת"א) 1257/03 איש כסית נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 27.3.2007) בו נקבע כי בחירת הנכה חייבת להיעשות מתוך רצון חופשי. לטענת המבקש, בחירתו ובחירת האפוטרופוס בתגמולי המל"ל נבעה ממצוקה ועל כן לא מדובר על בחירה מרצון חופשי כמשמעותה בחוק הנכים ובחוק המל"ל. עוד לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי אין לתיקון משמעות בעניינו, שכן במצב דברים בו התיקון לא עמד בתוקפו, ממילא לא עמדה בידיו ובידי האפוטרופוס זכות בחירה ממשית, בהעדר יכולת להיוותר ללא תגמולים. לפיכך, טוען המבקש כי פרשנותו הנכונה של התיקון היא כי יש למנות את תקופת שלוש השנים מהיום שבו נכנס התיקון לתוקפו, ותקופה זו טרם חלפה במקרה דנן.

7.             עוד טוען המבקש כי ספק אם אביו היה מוסמך לבחור בשמו, שכן הוא מונה כאפוטרופוס לענייני רכוש בלבד, ומאחר שמדובר בנכותו הגופנית הרי שאפוטרופוס לענייני גוף הוא שמוסמך להידרש ל"בחירה" האמורה. כמו כן, טוען המבקש כי לקביעת המשיב לפיה האפוטרופוס בחר עבורו באופן אקטיבי בתגמולי המל"ל אין כל יסוד במציאות העובדתית. לטענת המבקש, הוא והוריו קיבלו את מסלול תגמולי המל"ל כעובדה מוגמרת שנכפתה עליהם ועמידת רשויות המדינה על כך שיפסיקו את גביית תגמולי המל"ל מבלי שיקבלו את תגמולי המשיב היא משום עושק.

8.             זאת ועוד, טוען המבקש כי גם אם תתקבל עמדת המשיב לפיה הוריו בחרו באופן מודע בתגמולי המל"ל, הרי שמדובר ב"בחירה" שנעשתה שלא בסמכות והינה פסולה, שכן איננה לטובת החסוי. בנוסף, טוען המבקש כי ניתן לראות בויתור על תגמולי המשיב וקבלת תגמולי המל"ל על פניהם כהענקת מתנה למדינה, ובהסתמך על סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית) אין למתנה כגון דא תוקף ללא אישור בית המשפט. לטענתו, משלא ניתן אישור שכזה על ידי בית המשפט בטלה ההענקה ויש לאפשר לו לחזור ממנה.

9.                     בנוסף, טוען המבקש כי יש ליתן רשות ערעור במקרה דנן, שכן לפי ההלכה כאשר קיים חשש לעיוות דין רשות ערעור תינתן ביד רחבה יותר. לטענתו, בנסיבות העניין נגרם לו עיוות דין משמעותי, שכן משמעות הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו הינה אובדן זכויותיו לפי חוק הנכים.

דיון והכרעה

10.          לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטת ועדת הערעורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לפי ההלכה הפסוקה רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר) חיפה בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1983)]. המבקש עצמו אינו טוען כי עניינו מעלה שאלה מסוג זה, אך ייתכן שהמקרה שלפניי מעלה שאלה משפטית באשר לנפקות ה"בחירה" של נכה המוגבל בנפשו בין מסלולי זכויות שונים, שעה שטרם מונה לו אפוטרופוס. עם זאת, נוכח נסיבותיו הספציפיות של המקרה לא נדרשת הכרעה בשאלה זו במקרה דנן, באופן המצדיק מתן רשות ערעור. זאת ועוד, סבורני כי אין לקבל את טענת המבקש כי אי מתן רשות ערעור בעניינו יגרום לו לעיוות דין.

11.         למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן. תחילה, יש להעמיד דברים על דיוקם ועל כן אציין כי מונה למבקש אפוטרופוס ביום 29.3.1990 ולא כטענת המבקש ביום 7.6.1989, שכן זהו המועד בו הוגשה על ידי העובדת הסוציאלית בקשה למינוי אפוטרופוס. לגופו של עניין, טוען המבקש כי בעת שבחר בתגמולי המל"ל לא היה כשיר מבחינה נפשית לעשות כן. לפי ההלכה שנקבעה בעניין זקן והספרות המקצועית, הכרזה על אדם כפסול דין הינה קונסטיטוטיבית, אין לה תחולה רטרואקטיבית ואין היא גורעת מכשרותו המשפטית של אדם בתקופה שקדמה לה. יתרה מכך, גם אם התקיימו התנאים להכרזה על אדם כפסול דין בשעה שביצע פעולות כלשהן טרם הוכרז כפסול דין, כל פעולותיו הקודמות תקפות [ראו: עניין זקן, בעמ' 587-586; יצחק אנגלרד "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962" פירוש לחוקי החוזים 7, 67-66 (תשל"ב); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 1014 (1992)].

           ואולם, גם אם אקבל את טענת המשיב כי הוכיח במישור העובדתי ובמישור המשפטי כי בעת בחירתו בתגמולי המל"ל לא היה כשיר לעשות כן וכי לא היה מדובר בבחירה מדעת, הרי אין עוררין כי אביו שמונה כאפוטרופוס שלו, המשיך לגבות את תגמולי המל"ל מתוך רצון חופשי. זאת ועוד, האפוטרופוס המשיך לגבות את תגמולי המל"ל במשך תקופה בת כ-16 שנים, משנת 1990 ועד לשנת 2006, עד שפנה לראשונה למשיב. כמו כן, בשנת 2004 פנה האפוטרופוס בשם המבקש למל"ל לשם העלאת שיעור אחוזי הנכות שנקבעו לו, דבר המחזק את הטענה כי האפוטרופוס בחר במסלול המל"ל ופעל במסגרתו למיצוי זכויות המבקש.

           כמו כן, על פי הוראת המעבר אשר בסעיף 3 לתיקון, הוראות התיקון יחולו על מי שהגיש לראשונה תביעה למשיב ביום התחילה ואילך, וכן על מי שהגיש תביעה לפי חוק המל"ל בשלוש השנים שקדמו ליום התחילה, ועל כן אין לתיקון תחולה על עניינו של המבקש, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בנוסף, אין לקבל את הפרשנות שמציע המבקש לתחולת התיקון, שכן לשון הוראת המעבר ברורה וגבולות התחולה המצויינים בה נקבעו על ידי המחוקק לאחר ששקל ואיזן את מכלול השיקולים והאינטרסים הרלוונטיים לעניין.  זאת ועוד, אין ממש בטענת המבקש כי עמדת המשיב עולה לכדי עושק, ובפרט כאשר במשך שנים לא פנה האפוטרופוס למשיב והמשיך לקבל עבור המבקש בצורה רציפה וממושכת את תגמולי המל"ל [על מועד הפנייה למשיב ראו גם: רע"א 9266/06 שמואל נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 12.11.2007) בפסקה ד'].